קורא יקר וקוראה יקרה! *
ספר סיפורי "התנינים שבחמת גדר" כולל שמונה סיפורים, שנכתבו במהלך השנים האחרונות. מי שמעוניין במתאבן, מוזמן להציץ בסיפור "בליינד-דייט", הפותח את הספר.
שמות הסיפורים
לקבלת עותק מודפס
של הספר
לכתובת דואר רגיל, ללא כל התחייבות כספית
לקבלת קבצי pdf של
כל הסיפורים
לכתובת דואר אלקטרוני, חינם
על הצייר עמנואל דורנה
שאדם וחוה שלו מופיעים על השער הקדמי
על צלמת העטיפה נועה
שטרייכמן
על עורך הספר
איתן כהן
על
מעצבת עטיפת הספר חן דריגס
על דפוס חידקל
איך כתבתי את הסיפור הראשון שלי
תודות
תגובות
food for crawlers
בליינד-דייט
(להורדת קובץ pdf לקריאה הקלק כאן)
התנינים שבחמת גדר
אסתי מתקמבקת
חינוך למצוינות
ארכיאולוגיה
קופ"ח
זהירות בדרכים
יום העצמאות
(להורדת קובץ pdf לקריאה הקלק כאן)
לקבלת עותק מודפס
של הספר
בדואר ללא התחייבות כספית
אם ברצונכם לקבל את מהדורת הדפוס של
הספר, אנא שילחו לי
הודעת דוא"ל עם כתובת דואר רגיל למשלוח. אפשרות אחרת
היא להשאיר פרטים בתא הקולי של ההוצאה, בטלפון 03-5443085.
קבלת הספר אינה מותנית בתשלום. למשלוח שתקבלו יצורף דף עם הצעות לא מחייבות, כיצד
ניתן לעזור לי בהפצת הספר.
לקבלת קבצי pdf של כל הסיפורים
חינם
אם ברצונכם לקבל את קובצי ה- pdf של
כל הסיפורים לקריאה מן המסך, אנא
שלחו לי
הודעת דוא"ל.
על הצייר עמנואל דורנה
ציור אדם וחווה שעל השער הקדמי הוא תמונת שמן פרי מכחולו של עמנואל דורנה, רופא וצייר. עמנואל דורנה נולד בבוקרשט שברומניה בשנת 1909. הוא למד שם באקדמיה לאומנות. כמו-כן שהה פרק זמן בפריס. עלה ארצה בראשית שנות השישים, חי, עבד כרופא, וצייר בתל-אביב. נפטר בשנת 1984. ציוריו, ובפרט תמונה זו, מאוד אהובים עלי. המידע המועט שמסרתי כאן מבוסס על ערך קצרצר באתר מוזיאון ישראל ועל ידע אישי. אשמח מאוד לקבל מידע נוסף עליו, ואשתדל לפרסמו.
צילום העטיפה נעשה ע"י
נועה שטרייכמן, צלמת אמנות ואדריכלות המתמחה בצילום יצירות
אומנות של ציירים ישראלים ובתים בתל-אביב. בוגרת קמרה אובסקורה. עובדת עם ציירים,
פסלים ואומני קרמיקה. מעבודותיה: קטלוגים של הצייר יחיאל
שמי למוזיאון ת"א ומוזיאון תפן, ספר הצייר יחזקאל שטרייכמן (נלווה לתערוכה
רטרוספקטיבית מעבודותיו במוזיאון תל-אביב), וקטלוג הפסל דוב פייגין למוזיאון
תל-אביב. בנושא צילום בתים עבדה עם אדריכלים שונים ובמיוחד עם אדריכל שימור בתים
אמנון בר-אור, ועם יחידת הבינוי של בנק לאומי. אגב שימור בתים ואומנות: נועה
אחראית באופן אישי לשימורה של יצירת מופת לא מקוטלגת, 55 *
200 שמן על דלת עץ - בסטודיו של סבא
יחזקאל שעכשיו הוא הסטודיו שלה.
על עורך הספר איתן כהן
עורך הספר, איתן כהן, אדם רב פעלים שהשתיקה יפה לו, אינו נלאה מלרדת לפרטים הקטנים ביותר של העבודה, ולחזור ולדוש בהם אינספור פעמים. חבריו ללח"י מספרים שאת פרויקט דירדור רכבת המלח הבריטית בחוף עתלית ("מבצע מלחה" 1946) החל לתכנן כבר במרץ 1941. "לא היתה אבן חצץ אחת בקטע הקריטי של המסילה", הם מוסיפים, "שלא זכתה להתענג על מגע אצבעותיו לפני הפעולה".
את חן דריגס פגשנו באחד משיטוטינו
הקבועים לאורך גדות הירקון. בעוד מבטי תר אחרי האקליפטוס הקרוב ביותר, שמא אצטרך
למלט את ישבני משיני כלב הזאב האימתני שליווה אותה, אחזה בתי בהתרגשות בזרועי
ואמרה: "מצאתי. זו תהיה המעצבת הגרפית של עטיפת הספר. החיפושים הסתיימו". "את בטוחה
שלא בא לו על קינוח?" שאלתי, עדיין בעמדת הספקן. "תסמוך עלי. יש לי טביעת עין
מקצועית בנושאים האלה" היא ענתה, "וחוץ מזה, זה לא כלב. זו כלבה. מחר מתחילים לעצב
את גן עדן". היתה לי ברירה?
חן למדה אמנות באוניברסיטת חיפה ורכשה את השכלתה כמעצבת גראפית במכללת אסכולה בת"א.
היא מעצבת ספרים וכריכות ספרים להוצאות ספרים ומי שיתעמק קצת בהבטים הגרפיים של
השער האחורי של הספר יווכח לדעת שיש לה את זה. הטקסט שבגב הספר אמור להראות כמו
נסיון של ילד בכיתה ד' להדפיס על מכונת כתיבה של פעם – מן העידן שבו אפילו לא חלמו
על מחשבים אישיים ומדפסות לייזר. חן עדיין מסרבת לגלות כיצד הצליחה לייצר את הסטיות
הקלות בגודל האותיות, ואת רחש הגלים בשורות. "זה סוד" היא אומרת עם חיוך של מיץ פטל
על הפרצוף, אז אולי
כאן,
תמצאו טיפים נוספים.
אומנם הבעלים והמייסד, מר מנחם קליין, החל את דרכו במחתרת לוחמי חירות ישראל, אבל כיום מדפיסים את סיפריהם בדפוס חידקל כל כרישי עולם הוצאות הספרים: סימן-קריאה, עם עובד, רסלינג ועוד. לכן, ללא מורא וצניעות מזויפת ניגשנו גם אנחנו לשם. בפתח קידם את פנינו ענק טוב-לב בשם עמיר ברהום - כן, אני יודע שזה מתחיל להראות כמו קטע מאגדה של האחים גרים, אבל ענק הוא ענק, טוב-לב הוא טוב-לב ועמיר הוא עמיר – הוא וגם בת-שבע, עמיה ודורית, דאגו למלא את כל משאלותינו, מטיב הנייר ועד חישובים זהירים של גודל הכריכה. לא נעים להודות, אבל במקום שבו רגילים לעורכים פעילים שממשיכים לשכתב ולערוך את הטקסטים של סופריהם גם כאשר מכונות הדפוס כבר מסתובבות, ה"קפריזות" שלנו לא הותירו כל רושם.
איך כתבתי את הסיפור הראשון שלי
פעם נכנסתי לפרויקט של כתיבת רומן. עבדנו במרץ, בשעות המאוחרות של הערב והקטנות של הלילה. היתה לנו תוכנית עבודה, והפרקים שצפו קצפו מן המקלדת ללא מעצור. אחרי כשנה וחצי, החלו ספקות קלים להתגנב ללב. האומנם ראוי לקרוא לתיקיה שהלכה והוסיפה למשקלה עשרות קילובייטים מדי שבוע בשם היומרני רומן, או אפילו טיוטת רומן? מה זה בעצם רומן? מה זה בעצם לכתוב? איך זה בכלל קשור אלי? נו, מסוג אותן שאלות קיומיות שהלווייתן הבלתי נשכח של דאגלס אדאמס שואל את עצמו בזמן צלילתו אל פני כוכב הלכת מגרתיאה. אבל ידעתי שאין כמו ספק קל כדי להכשיל חזון גדול, ולכן כל ההיסוסים הודחקו ונקברו, והפרויקט המשיך להתנהל לו בביטחה קדימה.
רצה הגורל, ובבית הדירות התל-אביבי שבו אני מתגורר, יש עוד שכן אחד (לפחות עוד אחד) שפרויקטים גדולים הם לחם חוקו. בחור מצוין, איש הי-טק, בוגר 8200, ואני מקווה שאני לא מגלה בכך סוד צבאי. אט אט חדרה להכרתי מילה מוזרה ששכני הרבה להשתמש בה בשיחות חדר-המדרגות שלנו ואני, לבושתי, לא הכרתי כלל וכלל: פיילוט. למשל: "אה, אהלן, מה שלומך? מצוין, ושלומך? הכל בסדר, תודה. אני רואה שהשקית [של הזבל ד.ל.] שלך קצת כבדה היום. כן, אתה יודע, ההורים של ציפי בסוף לא באו, ולא היה מי שיאכל את החמין. נו, ואיך מתקדם הפרויקט? יותר טוב ממה שחשבנו. בחודש הבא אנחנו יוצאים עם פיילוט. נהדר! כל הכבוד! [פיילוט? מה זה לעזאזל פיילוט? זה לא טייס? ד.ל.]".
החלטתי שגם לי מגיע פיילוט. לא בטוח
שעולם הספרות מוכן לכל-כך הרבה חדשנות בבת אחת אמרתי לשותפה שלי. עדיף לתת להם את
זה במנות קטנות. שיתרגלו. הפקעתי לי פרק והפכתי אותו לסיפור קצר. שתי הקוראות
הראשונות מאוד התלהבו, והאגו שלי טיפס לשמיים. מיד דאגתי לקצר את השיחות עם הטיפוס
ההוא מ-8200 למינימום ההכרחי. אני, בניגוד לאחרים, לא חושב שצריך לפתוח סלון חברתי
בכל פעם שנתקלים בשכן. ובכלל, למי יש זמן לשיחות בטלות כשאתה צריך לכתוב עוד שבעה
במכה אחת? אומנם אחרי זמן מה, החלו ספקות קלים להתגנב ללב. האומנם ראוי לקרוא לפרק
מעובד של מה שאיננו אפילו טיוטה של רומן בשם סיפור קצר? שתי הקוראות הנאמנות שלי לא
הקלו עלי בקטע הזה. בכל פגישה, בכל מסיבת קוקטייל, הן התעקשו לשאול "מה עם הפרק הבא?"
[אז זה לא עומד בזכות עצמו? אז ממה כל-כך התלהבתן? ד.ל.]. ואז הגיע איתן כהן שלא
מצא לו מנוח מאז שהבריטים עזבו את הארץ... . לא. נדמה לי שכדאי שאעצור כאן, ואשב
לרגע להרגע. הרי בסך הכל מדובר בפיילוט, לא? שהתפקיד שלו זה רק להוכיח את ההיתכנות
של הקונספט?
תודות
לגליה אבן-חן, יניב לוי, מיכל קריגר, גיל קפלן, נועה שטרייכמן, חן דריגס,
איתן כהן, אנשי הוצאת אלדן ודפוס חידקל, הילה רוז'נסקי,
חיים טלר ולירון אבני שתרמו כולם, בדרכם
הייחודית, להוצאת ספר זה.
תגובות
אשמח מאוד לקבל תגובות על הסיפורים ועל כל נושא רלבנטי.
דן לוי - danlevy@trendline.co.il
* למי שתהה מה מקור הפניה "קורא יקר וקוראה יקרה" הנמלצת משהו שבראש העמוד, אחשוף את מקורותי ולא אכחד מכם דבר. הנה הציטוט היותר מלא:"עכשיו אתם בעל ואשה, קורא יקר וקוראה יקרה. מיטה זוגית גדולה קולטת את קריאותיכם המקבילות", איטאלו קאלווינו, הפרק הקצרצר המסיים את ספרו "אם בלילה חורפי עובר אורח" (תרגם מאיטלקית, גאיו שילוני, הוצאת ספרית הפועלים).
"אז הנה המפתחות" אמר מנהל העבודה "ותחתום
לי בבקשה כאן, וכאן וגם כאן למטה".
חתמתי בצייתנות במקומות שעליהם הצביע בקצה ציפורנו השחורה. "אני אפילו לא יודע על
מה אני חותם", מילמלתי, כי באמת לא ידעתי על מה אני חותם, אבל המילמול הרגיע אותי.
הוא לקח את זה ברצינות. "אתה חותם שקיבלת אתר תקין, בלי בעיות ומוכן לפעולה". הפטיר.
"משה, אתה בא?" צעקה אליו אחת מן החבורה שהתגודדה על הגבעה ממול, כולן בסרבלי עבודה
כתומים וקסדות בטיחות צהובות. "משעמם לנו".
"תסלח לי" אמר משה, סגר את הפנקס, והחזיר את העט למקומה, מאחורי האוזן הימנית. "הבטחתי
לבנות שכשנגמור, נשב באיזה מקום, ונוריד אספרסו קצר. גיבוש, אתה יודע, תמיד
כשמסיימים איזה פרויקט".
"אז מה, עכשיו הן חוזרות לרומניה?" שאלתי.
"רומניה? מה פתאום רומניה? אלה כולן קרית עתידים אלה". הוא צחק, תקע לי כף יד
בשרנית לפרידה והתחיל ללכת.
"רגע" צעקתי. תמיד סבלתי מחרדת נטישה, עוד מגיל חמש כשאבא שלי היה משאיר אותי בבית
קפה עם עיתון דבר, ועולה לעשות איזה לא חוקי עם ידידה. אני מודע לזה. אני מתמודד.
תשעים וחמישה אחוז גם מצליח להסוות את זה. להיות נורמלי. אבל עכשיו הגב שלו מתרחק
וחייבים לעצור אותו לפני שהוא נעלם.
"מה עם התגיות?" צעקתי. "ה-<br>ים - מיושרים
כמו שצריך?"
הוא עצר. לא הייתה לו ברירה. הבין שאני לא פראייר. "טוב בנות. תזמינו, אני כבר מגיע"
הוא אמר וחזר אחורה. "תשמע" הוא אמר, והניח על כתפי את כף היד הבשרנית. "כל ה-<br>ים
מיושרים פִיקֶס. אתה מבין? פִיקֶס. והפונט כמו שביקשת, בסטייל של פעם. ובוא, אני
אראה לך עוד משהו". הוא גרר אותי אל פס הכתובות והצביע על ה-url "אתה רואה איך
שהוא מבריק? אני בעצמי ניקיתי. תשאל את הבנות. איך שאתה רואה אותו עכשיו זה לא איך
שהוא הגיע מהספק".
ראיתי שמשה הוא איש טוב ושלא יפקיר לקוח. בנימה הכי חברית שאני מסוגל לה שאלתי: "תגיד
משה, נו אז יש לי אתר עכשיו, אז מה אני אמור לעשות?"
"תשב פה ותחכה לגולשים" ענה משה בפסקנות.
"מה, סתם ככה לשבת? רגל על רגל, יד על יד? אני לא אמור לעשות משהו?".
"תראה" התנצל משה "אני לא ממש מבין בזה. אני יותר מהצד של התשתיות. אבל שמעתי שאם
אתה רוצה לצאת גבוה בדרוג אתה צריך להאכיל את הקרולרים".
"מה הם אוכלים, הקרולרים האלה?"
"תוכן" ענה משה. "לינקים. אנא אערף, אנ'לא מבין בזה. תשמע אני חייב לרוץ, אחרת
הבנות האלה עוד יתחילו לקלל פה ברומנית".
וככה החלטנו, פה אחד, להוסיף לאתר שלנו את המדור food for crawlers
החל מה... הבא, אי"ה.